החלטה בתיק בש"פ 7017/04

           בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ר' שפירא), שניתנה ביום 22.7.04, בתיק ב"ש 4518/04, לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו.

           העורר עומד לדין בבית-המשפט המחוזי בחיפה. כתב האישום המתוקן מייחס לו עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 335(א)(1) ו- 333 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 26.3.04 בסמוך לשעה 11:00 נסעו העורר, מג'די מחאג'נה (להלן: המתלונן) ואיימן מחאג'נה (להלן: הנהג) ברכבו של האחרון, מאום אל פאחם למקום עבודתם במסעדת אווזי ברמת פולג. הנהג עצר את רכבו בתחנת הדלק פז בסמוך לכפר קרע (כביש 65). העורר והמתלונן ירדו מהרכב והתעמתו ביניהם על רקע סכסוך קודם. במהלך העימות, שלף העורר חפץ חד ודקר את המתלונן בחזהו באופן, שגרם לו לפציעות בחזה מימין ומשמאל. העורר, במעשיו אלו, פצע את המתלונן וניסה לגרום לו לחבלה חמורה בנסיבות מחמירות.

           בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה (להלן: המדינה) לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה למעצר עד תום ההליכים המשפטיים כנגד העורר.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ח' פיזם) הורה, ביום 11.4.04, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו וקבע, כי קיימות ראיות לכאורה כנגדו ובהתחשב בחומרת העבירה המיוחסת לו, לא ניתן לאיין את מסוכנותו ולהבטיח את המשך קיומם של ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו, כשהוא לא יהיה מאחורי סורג ובריח (להלן: ההחלטה הראשונה).

           בהמשך, העורר הורשע - על-פי הודאתו - בעבירה לפי סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, זאת לאחר שהצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני בתיק העיקרי (ת.פ. 3053/04), לפיו תוקן כתב האישום בפרשת העובדות ובהוראת החיקוק שונה סעיף האישום מהסעיף המקורי לסעיף 335(א)(1) ו- 333 לחוק העונשין. במסגרת ההסדר, לא הגיעו הצדדים לכלל הסכמה לעניין העונש, אולם הוסכם, כי יוגש תסקיר מבחן בטרם הטיעון לעונש. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלרון) הורה על טיעון לעונש לאחר קבלת תסקיר מבחן ליום 4.7.04. קודם למועד הדיון, הוגשה על-ידי שירות המבחן בקשה לדחיית מועד הדיון, מאחר ושירות המבחן הודיע, כי לא יספיק להכין תסקיר. בית-המשפט המחוזי נעתר לבקשה וביום 17.6.04 הורה על דחיית הטיעון לעונש ליום 1.9.04. בהמשך ולבקשת בא-כוח העורר, נבדק שוב לוח הזמנים להכנת התסקיר וביום 1.7.04 קבע בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלרון), כי הטיעון לעונש ישמע ביום 1.9.04.

           או-אז, פנה העורר לבית-המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, בשל הדחיות האמורות, בה טען, כי לאחר שהודה, הוסר הסיכון לשיבוש הליכי חקירה ואף אין, לטעמו, עילה להורות על החזקתו במעצר עד למועד הטיעון לעונש. בנסיבות אלה, ביקש העורר, כי בית-המשפט המחוזי יורה על שחרורו.

           מנגד, טענה באת-כוח המדינה, כי היא מתנגדת לבקשה, שכן לטעמה עדיין קיימת מסוכנות ובנסיבות אלו ובשים-לב למועד הטיעון לעונש, מבקשת היא, כי לא יהיה שינוי בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ושהעורר יישאר עצור.

           בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) קבע, ביום 11.7.04, כי אין לדחות על הסף את בקשתו של העורר, אולם לא ניתן להיעתר לה בטרם יוגש בעניינו תסקיר מעצר, אשר יבחן, בין היתר, את האפשרות לשחררו ממעצר ושהייתו במעצר בית, וזאת עד לגזירת-דינו. בנסיבות אלה, הורה בית-המשפט המחוזי לשירות המבחן, להגיש תסקיר מעצר בעניינו של העורר, עד ליום 20.7.04, בו יתייחס לאפשרות שהעורר ישוחרר למעצר בית.    

           עם הגשת תסקיר המבחן, בעניינו של העורר, לבית-המשפט המחוזי ולאחר שהצדדים השלימו טיעוניהם, דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט ר' שפירא) את הבקשה לעיון חוזר שהגיש העורר וקבע, כי העורר יישאר במעצר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהחלטתו קבע בית-המשפט המחוזי, כי מתסקיר המבחן עולה, כי מתקיימים מגעים בין המשפחות בניסיון להגיע להסדר סולחה. מגעים אלה טרם הבשילו. לכן, גם אם נביא את הדבר במסגרת השיקולים, הרי שעצם העובדה, שלא עלה בידי הצדדים לגבש הסדר סולחה עד מועד מתן ההחלטה, יש בה כדי להצביע על מידה של מסוכנות, לרבות מסוכנות עקב התלהטות יצרים, אם ישוחרר העורר בשלב זה.

           מכאן הערר שבפני.

           טוען בא-כוח העורר, כי תסקיר המבחן שהוגש בעניינו של העורר הינו חיובי מאוד וממליץ על שחרור העורר. כמו-כן, טוען הוא, כי מאחר ואין סיכון לשיבוש הליכי משפט על-ידי ואף אין לו הרשעות קודמות, בנסיבות העניין, ניתן להסתפק בחלופת מעצר.

           מנגד, תומכת באת-כוח המדינה בהחלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר. לטענתה, הגם שלעורר אין הרשעות קודמות, כיום הוא שוהה במעצר לאחר שהורשע ובהתחשב בחומרת העבירה בה הורשע, אין מקום לשחרורו ממעצר.

           החלטתי לדחות את הערר.

           במקרה שלפני, מעשיו של העורר הינם חמורים מאוד. מעיון בחומר הראיות שבתיק עולה לכאורה, כי המבקש הוא זה שיזם את האירוע האלים, שבמהלך העימות בינו לבין המתלונן, שלף חפץ חד ודקר את המתלונן בבית החזה מימין ומשמאל. לעניין זה קיימת חזקת מסוכנות סטטוטורית, הקבועה בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות, אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), כך שהעובדות שבפני מקימות את חזקת המסוכנות האמורה בחוק.

           החומרה היתרה שמעשי אלימות אכזריים כגון אלה, שהעבריין מבצע אותם במו ידיו, תוך שימוש בסכין, מחייבת את בתי-המשפט להקשות את ליבם ולדחות נימוקים הנשקלים לזכותו של הנאשם בעבירות אחרות. בהעדר נסיבות יוצאות דופן, המצדיקות התחשבות מיוחדת במצבם של הנאשמים, דינם של עוברי עבירה כאלה להיעצר עד תום ההליכים (ראו בש"פ 7326/96 ניסים ח'טיב ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). מי שנוטל בידיו סכין ונועץ אותה בגופו של הזולת הוא מסוכן, אפילו הוא עול ימים, ויש להגן על הציבור מפניו (ראו בש"פ 4113/99 פלוני (קטין) נ' מדינת ישראל, תק-על 99 (2) 266). בענייננו, הגם שאין מדובר בשימוש בסכין, אלא בחפץ חד אחר, כפי שנטען בכתב האישום המתוקן, והגם שהעורר מצוי בשלב שלאחר הרשעתו, שוכנעתי, כי בשל חומרת המעשים של העורר, לא ניתן להמר על ביטחון הציבור, וחלופת מעצר לא תהא יעילה ולא תבטיח את שלום הציבור.  

           סוף דבר: החלטתו של בית-המשפט המחוזי מנומקת ומבוססת היטב ולא מצאתי מקום להתערב בה.

           על יסוד כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הערר.

           ניתנה היום, כ"א באב תשס"ד (8.8.04).